לחזור הביתה אחרי כמעט 4 חודשי טיול זה מורכב מאד מאד. מחד יש שמחה גדולה לחזור לראות את כל אהובנו שהשארנו מאחור ילדים נכדים משפחה וחברים, לחזור לביתנו ולפינה החמה. מאידך עצב גדול, אנו נפרדים מתקופה של חרות במלוא מובן המילה שמתאפיינת בנוודות שבה אין משמעות ליום ולילה ולסדר יום בכלל, אין משמעות לסמלים כאלה ואחרים שאנו אוספים במהלך חיינו, חיים בחוויה של "הכל פתוח" בלי חדשות ובלי מחויבות למדינה זו או אחרת כשכל יום העול המרכזי הוא לאן נלך מה נראה וכיצד נבלה. איך עוזבים את כל זה?
התרמילים, אותם התרמילים וקצת יותר בלויים, אך עכשיו עמוסים באינסוף זכרונות התנסויות וחוויות שגם אחרי שנפרק את כל התכולה שבהם, אלה ישארו בהם ואיתנו לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה