הביתה 19-20.3.16

לחזור הביתה אחרי כמעט 4 חודשי טיול זה מורכב מאד מאד. מחד יש שמחה גדולה לחזור לראות את כל אהובנו שהשארנו מאחור ילדים נכדים משפחה וחברים, לחזור לביתנו ולפינה החמה. מאידך עצב גדול, אנו נפרדים מתקופה של חרות במלוא מובן המילה שמתאפיינת בנוודות שבה אין משמעות ליום ולילה ולסדר יום בכלל, אין משמעות לסמלים כאלה ואחרים שאנו אוספים במהלך חיינו, חיים בחוויה של "הכל פתוח" בלי חדשות ובלי מחויבות למדינה זו או אחרת כשכל יום העול המרכזי הוא לאן נלך מה נראה וכיצד נבלה. איך עוזבים את כל זה?

לימה 14-18.3.16

תחנה אחרונה.

הזדמנות לערוך את הקניות אותן התאפקנו במהלך הטיול כדי להימנע מסחיבת יתר. הזדמנות לחזור לעיר גדולה על כל המשתמע מכך. לימה היא כרך ענק של כ 10 מליון איש, כשליש מתושבי פרו גרים בה ובסביבתה. ככל עיר היא מחולקת לשכונות כשלכל אחת מאפיינים שלה וכעיר  אופיינית בדרום אמריקה , ניתן גם לחוש בהבדלי המעמדות המאד מאד חדים כשהבדלים אלה מביאים את האוכלוסיות העשירות להסתגר יותר ויותר בתוך איזורים המוגנים באמצעים רבים. בחרנו לגור בשכונת מירפלורס גם משיחות עם חברה בדרך וגם כי ראינו שמירב ההוסטלים ממוקמים בה. הסתבר כי הגענו לשכונה מערבית לכל דבר, בתים, רחובות, חנויות (כל המותגים) מסעדות, תרבות ובידור כשהשווקים מתוחמים לאזורים מאד מסוימים. כדי להכיר את לימה צריך המון המון ימים. טעמנו ממגוון קטן ממה שיש לה להציע.

ביום הראשון חרשנו את השכונה והשלמנו את רב הקניות שתכננו. ראינו בסיורינו על קיום הופעה של מוסיקה פרואנית באחת התיאטראות בעיר, והתענגנו עליה בערב.

מרכז לארקו

פרקאס- גשם של חול (בלשון הקצ'ואה) 12-13.3.16

כמה מוזר לראות מדבר נושק לאוקיינוס. אז זהו הנוף שבתוכו נמצאת פרקאס. עיירת חוף ששוכנת על חצי אי כנקודת מוצא לאיי הביסטאס Islas Ballestas, שיש המגדירים כ"גלאפגוס לעניים" (הגדרה של ישראלי קמצן) ובפתח שמורת הטבע רסרבה נסיונאל דה פרקאס.

איי הביאסטאס הם מושבה עצומה של בעלי כנף שונים ומיוחדים הפינגווינים מסוג הומבאלט ועד שקנאים, מגוון סוגי שחפים ואחרים שאת שמותיהם איננו מסוגלים לזכור. כמו כן מושבה של אריות ים שהמיוחד בו הוא בית יולדות למאות צאצאי אריות הים. האב כאילו שומר על הצאצאים ולמעשה מסתלבט בשמש הקיצית ואילו האם יוצאת לצוד מזון. החוויה הייחודית היתה לראות כיצד האמהות מלמדות את תינוקות אריות הים - לשחות.

יעל מנצחת תזמורת שקנאים:

ווקאצ'ינה-איקה 11-12.3.16

לפני הכניסה לכרך הגדול של לימה נשארו לנו מס' ימי טיול נוספים. התלבטנו האם להישאר במזג האויר החורפי או לרדת לחוף ולהנות שוב מטמפרטורות גבוהות יותר. כשנפלה ההחלטה "לחזור לקיץ" היו שתי אפשרויות, נסיעה לחופים בצפון פרו, ששמענו שהם מרתקים, או ירידה לאיקה ופאראקאס. בחרנו באפשרות השניה בשל הקרבה הגדולה יותר ללימה.

ווקאצ'ינה-איקה, נווה מדבר שסביבו דיונות ענק באזור החוף המדברי של פרו. עיירה קטנטונת הבנויה סביב לגונה קטנה וכל עיסוקה הוא בתיירות שמתמקדת בנסיון להעביר את חווית העוצמה שיש בדיונות מסביב, לתיירים שמגיעים.

ואראס וטרק סנטה קרוז 5-10.3.16

איזה מזל שהגענו לואראס ואיזה מזל שהחלטנו בכל זאת לבחור בטרק סנטה קרוז. הרווחנו חוויה מהממת. ואראס היתה סוג של הימור עבורנו. עוד בקוסקו עם מי שדיברנו הזהירו אותנו כי אנו עדין בעונה הגשומה ויתכן ולא נוכל לממש את תוכניותנו. העונה הגשומה באה לידי ביטוי בבקרים יבשים (יחסית) ובגשם שמתחיל מתישהו בשעות הצהרים ונמשך בדרך כלל עד השעות הקטנות של הלילה. ואראס היא בירת הטורקים של האנדים הגבוהים. מכאן יוצאים מס טרקים מפורסמים כמו הוואיווש (המקבילה הפרואנית לאנה פורנה בנפאל), הסנטה קרוז, לגונה 69 ועוד מאחר וואראס יושבת בין שני רכסים האחד קוקדיירה בלנקה והשני קורדיירה נגרה. שמורות טבע גדולות של האנדים Parque Nacional Huascaran ו הר נר.

ואראס קיבלה את פנינו במזג אויר ערפילי, לא ניתן היה לראות כלום מרכזי ההרים המקיפים אותה שבעצם חיזק את המידע שקיבלנו.

ואראס עצמה אינה עיר מלהיבה, העיר שוקמה לאחר רעידת אדמה של שנת 1970 אך היא מסבירת פנים נעימה ומאורגנת בנוחיות ליציאה לטרקים.

מאצ'ו פיצ'ו - 29.2-1.3

תעשיית מאצ'ו פיצ'ו עובדת כמנוע משומן היטב. לא הרבה דברים מתפקדים בצורה כל כך יעילה בפרו בפרט ובעולם השלישי בכלל. לאחר כמה ברורים החלטנו לצאת להרפתקה ליומיים ( ניתן לעשות גם ביום או כמובן יותר) באופן עצמאי ולא להיעזר באחת מ 500 הסוכנויות הנמצאות בקוסקו. לעיירת מאצ'ו פיצ'ו הנקראת גם אגווה קליינטס, ניתן להגיע רק ברכבת מאוייטטנבו - Ollantaytambo. הנסיעה לעיירה זו היתה במעין מונית שירות מקוסקו, יחד עם זוג סיניות שכנראה נמשיך לטייל איתם בסביבה. אך "חווית" מאצ'ו פיצ'ו מתחילה עם העלייה לרכבת.

קוסקו והעמק הקדוש 26-28.2 + 2-3.3

הגענו בבוקר לאחר נסיעת לילה מארקיפה. האוטובוס היה מפואר והחוויה היתה מתקנת. אלא שאין מה לעשות הדרכים מפותלות ומקשות על השינה גם כשהתנאים מפנקים. עם הגיענו לתחנה פנו אלינו מס סוכנים בנסיון למשוך אותנו להוסטלים מסוימים. מה לעשות...עם כל הנסיון בכל זאת התפתינו לנסוע לאחד המקומות ומצאנו דלת נעולה והוסטל אין. עם תרמילנו על כתיפנו יצאנו לחפש מקום. תוך כדי השוטטות מצאנו את עצמנו באיזור של ה "הוסטלים של הישראלים" קל לזהות את המקום מאחר והכל כתוב בעברית בנוסף להוסטלים גם חברות הנסיעות, המכבסה, השירות הרפואי ועוד ועוד. כנראה לא סתם ניתן למצוא בספרי הטיולים את האמירה כי "קוסקו היא מעין מושבה ישראלית".

קוסקו היתה בירת האינקה ועד היום הטיול בה ובסביבה הוא בדגש על השרידים הארכיאולוגים של תרבות זו בה ובסביבתה.

קניון קולקה 23-24.2.2016

קניון קולקה הינו הקניון השני העמוק ביותר בעולם, שיאו עומד על כ 4500מ' כפול מהגרנד קניון בארה"ב.
לקניון יצאנו ב 3:30 לפנות בוקר בקבוצה במטרה להגיע לתצפית הקונדורים בקרוז דה לה קונדור בסביבות 8:30 בבוקר שאז הסיכוי לראות ציפור גדולה זו במעטפה הוא הטוב ביותר.

מיד עם הגיענו התעופף לנגד עיננו ומעלינו קונדור המנצח את הטרמיקות של הקנין לצורך מעופו. הקונדורים היא הציפור שמגיעה לגובה הגבוה ביותר מכל ציפור אחרת כ 7500 מ'.
הסיור שאנו בחרנו היה של טרק בין יומיים שכלל:
ביום הראשון (לאחר הקונדורים) ירידה לתחתית הקניון - ירידה של כ 1000 מ', הליכה בין מס' כפרים ולינה בלודג' מדהים לאורך ריו קולקה הזורם בקרקעיתו.

ביום השני ב 5:00 לפנות בוקר החלנו בטיפוס ארוך ומפרך של כ 1100 מ' ב 5 קמ' טיפוס (מה שמעיד על השיפוע) ובסופו הגענו לכפר שנקרא קפקונדה. את הטיפוס היינו אמורים לסיים תוך 3.5 שעות ולהגיע לכפר לארוחת בוקר.
אני לא הייתי מצליחה לסיים את הסיוט הזה ללא עזרתו של מיקי. כל הזמן הוריד ממני מסע והעביר לתרמיל שלו, הלך מאחורי ודרבן אותי (ולפעמים גם הרגיז). בשעה האחרונה כל צעד לווה באויש ואוי ואוף ועוד ועוד היעיקר היה להוציא אויר שאולי יסייע ביצירת מומנטום. (לא לשכוח שהטיפוס היה בין 2100 ל 3200).
לא האמנתי כאשר ראתי לפני קבוצה של מטפסים יושבת על סלע ומודיעה: " העליה הסתיימה".

לאחר ארוחת בוקר עברנו בעמק קולקה ומשם המעיינות חמים לפני הכפר צ'יבאי, גם לרחצה אך בעיקר לשחרור השרירים התפוסים.

הגענו לארקיפה בשעות הערב.

ארקיפה 20--23. +. 25 לפברואר. 2016

המעבר לארץ חדשה טומן בחובו התרגשות סקרנות לחדש ולצד זה חששות מהחוסר נודע ומהנדרש  ללמוד ביחס לכללי ההתנהגות וההתנהלות במדינה אליה מגיעים.
אז זהו עוברים לפרו.
יצאנו ב 20.2 עם אוטובוס ב 9:00 בבוקר מקופהקבאנה בוליביה לארקיפה בפרו. נאמר לנו כי הנסיעה כולה אורכת 9 שעות ושיש החלפה של אוטובוס בפונו.
מעבר הגבול היה מהיר וחלק והנסיעה לפונו עברה כמתוכנן.

לא היינו מוכנים לכך כי החלפת האוטובוסים תכלול הפסקה של קרוב לשעתיים וכי האוטובוס איתו ניסע יהיה מסוג מערבלי הבטון (כפי שמיקי מגדיר). הנסיעה היתה קשה וקטע זה ארך 8 שעות כשמידי פעם עולים אנשים על האוטובוס למכור את מרכולתם. אחדים עושים זאת בעדינות דהיינו עוברים בין המושבים בשקט ומוכרים מאכל זה או אחר ואצל אחרים זה כרוך בהרצאה של קידום מכירות לתרופה כזו או אחרת. הפליא לעשות בחור שעלה לאוטובוס עם מיקרופון ונתן נאום ארוך בספרדית על נפלאות סחורתו. הכל ניתן לקנות במהלך הנסיעה זה פשוט מדהים.
הגענו לארקיפה ב 20:30 מרוטי עצבים, ורק מראות מרכז העיר בלילה רוממו את רוחנו.
ארקיפה, העיר השניה בגודלה בפרו הכוללת כמליון תושבים מוכרת גם בשם העיר הלבנה. הינה אתר מורשת של אונסקו בשל המבנים הקולוניאלים מהתקופה הספרדית ששמורים מאז המאה ה 16. לכל בנין סיפור שהולך אחורה מאות שנים. בנימין רבים בנויים בארכיטקטורה ספרדית שהושפעה מהשלטון הערבי בספרד דהיינו סביב חצר פנימית. כך שההיכרות עם העיר כוללת כניסה לחברות הפנימיים של הבניינים השונים. את סודותיה גילינו ב free tour שערכנומביוצנו הראשון בעיר והפך להיות כמעט מנהג שלנו בכל עיר אליה אנו מגיעים.
העיר, כמו כל עיר ספרדית, בנויה סביב פלזה מרכזית. במקרה זה פלאזה דה ארמס, כשסביבה קתדרלה ובניני ממשל.
התאהבנו באזור זה של העיר די מהר. מזג האויר לא האיר את פנינו, כנראה זאת המשמעות של להגיע בעונה הגשומה, ולצערנו, לא ראינו את הרי הגעש המקיפים את העיר.

השוק בעיר

ביקור במנזר סנטה קטלינה שיושב במרכז העיר הלבנה והוקם בסביבות 1600 ע"י עשירי העיר.

 המכבסה

קופקבנה ואי השמש 18-19.2.16

אז בסוף לא הצלחנו לעשות את דרך המוות.
הגענו ב 18.2 בטיסה מרורנבקה היישר לסוכנות שאמורה היתה לארגן לנו את היציאה לדרך המוות (נסיון שלישי) ולצערנן הרב שמענו כי השביתה אמנם הסתיימה אך לא סיימו לפנות את הכביש.
הוצע לנו לחכות יום נוסף , אך אנחנו בחרנו להמשיך לקובקבנה, מאחר ואף אחד לא יכול היה לאמר בודאות כי אכן הכביש יתפנה והרגשנו כי נתנו לחויה מיוחדת זו כבר די הזדמנויות.
תחילתה של הדרך היתה קשה מאד, נסענו בדרכים לא דרכים. נדמה לי שעברנו כ 40 ק"מ במהלך ארוך משעה עם אוטובוס שמזמן הקפיצים חדלו לפעול וההרגשה בתוכו היתה כשל מערבל בטון. לאחר פרק נסיעה זה הרווחנו נוף מרהיב ביופיו.

הגענו ל- Lago de winaymarka , והיינו אמורים לחצות במיצרי טיקינה המחברים בין אגם זה לאגם טיטיקקה.
נתבקשנו לרדת מהאוטובוס, ולגשת לקנות בשני בוליביאן כרטיס ל -Lancha.
אנחנו לא הבנו מה רוצים ואני ברב תמימותי חשבתי שהחברה מספקת ארוחת צהרים תמורת סכום זה ומיקי אומר לי " לא בא לי לאכול עכשיו". ברגע האחרון הבנו שאנו נדרשים לעלות על סירה מאחר מהאוטובוס עובר בלעדינו. לא ניתן היה לעצור את התקפת הצחוק של מיקי לאור השתלשלות זו.

קובקבנה עיירה חמודה מאד. מאורגנת ברובה סביב תיירות. המון הוסטלים ומסעדות מכל הסוגים פזורות בכל פינה.
עלינו לתצפית מדהימה על העיר והאגם בסרו קלבאריו- הר הצליבה שהמסע אליו מדמה את דרך הייסורים של ישו- ויה דולורוסה. ולמעשה זו דרך ייסורים לכל מי שמנסה לטפס לשם. מגיעים ממש על ארבע כשאחד הגורמים המרכזיים הוא הגובה הרב של כ 3700 מ'.
הנוף הנשקף משם שווה כל "ייסור".

במרכז העיירה קתדרלה מאד מיוחדת ואחרת ממה שפגשנו. על פי הכתובים משלבת בין סגנון ספרדי לערבי.

אי השמש אליו הפלגנו למחרת הינו גורם המשיכה המרכזי במקום. באי שרידים מתקופת האינקה וכפרים שונים הפזורים לאורכו. יש דרכים רבות לטייל בו, אנחנו בחרנו לעבור מצפונו עד דרומו בהליכה (כ 9 קמ). האי יפהפה, מלא מפרצים ונוף משגע. נהנינו מכל רגע במסע. שיא הגובה במסלול היה מעל 3800 מ' ובגבהים אלה כל שלב בטיפוס וכל צעד שעושים מורגש. נזקקנו ללא מעט הפסקות כדי להחזיר לעצמנו את הנשימה.