אז בסוף לא הצלחנו לעשות את דרך המוות.
הגענו ב 18.2 בטיסה מרורנבקה היישר לסוכנות שאמורה היתה לארגן לנו את היציאה לדרך המוות (נסיון שלישי) ולצערנן הרב שמענו כי השביתה אמנם הסתיימה אך לא סיימו לפנות את הכביש.
הוצע לנו לחכות יום נוסף , אך אנחנו בחרנו להמשיך לקובקבנה, מאחר ואף אחד לא יכול היה לאמר בודאות כי אכן הכביש יתפנה והרגשנו כי נתנו לחויה מיוחדת זו כבר די הזדמנויות.
תחילתה של הדרך היתה קשה מאד, נסענו בדרכים לא דרכים. נדמה לי שעברנו כ 40 ק"מ במהלך ארוך משעה עם אוטובוס שמזמן הקפיצים חדלו לפעול וההרגשה בתוכו היתה כשל מערבל בטון. לאחר פרק נסיעה זה הרווחנו נוף מרהיב ביופיו.
הגענו ל- Lago de winaymarka , והיינו אמורים לחצות במיצרי טיקינה המחברים בין אגם זה לאגם טיטיקקה.
נתבקשנו לרדת מהאוטובוס, ולגשת לקנות בשני בוליביאן כרטיס ל -Lancha.
אנחנו לא הבנו מה רוצים ואני ברב תמימותי חשבתי שהחברה מספקת ארוחת צהרים תמורת סכום זה ומיקי אומר לי " לא בא לי לאכול עכשיו". ברגע האחרון הבנו שאנו נדרשים לעלות על סירה מאחר מהאוטובוס עובר בלעדינו. לא ניתן היה לעצור את התקפת הצחוק של מיקי לאור השתלשלות זו.
קובקבנה עיירה חמודה מאד. מאורגנת ברובה סביב תיירות. המון הוסטלים ומסעדות מכל הסוגים פזורות בכל פינה.
עלינו לתצפית מדהימה על העיר והאגם בסרו קלבאריו- הר הצליבה שהמסע אליו מדמה את דרך הייסורים של ישו- ויה דולורוסה. ולמעשה זו דרך ייסורים לכל מי שמנסה לטפס לשם. מגיעים ממש על ארבע כשאחד הגורמים המרכזיים הוא הגובה הרב של כ 3700 מ'.
הנוף הנשקף משם שווה כל "ייסור".
במרכז העיירה קתדרלה מאד מיוחדת ואחרת ממה שפגשנו. על פי הכתובים משלבת בין סגנון ספרדי לערבי.
אי השמש אליו הפלגנו למחרת הינו גורם המשיכה המרכזי במקום. באי שרידים מתקופת האינקה וכפרים שונים הפזורים לאורכו. יש דרכים רבות לטייל בו, אנחנו בחרנו לעבור מצפונו עד דרומו בהליכה (כ 9 קמ). האי יפהפה, מלא מפרצים ונוף משגע. נהנינו מכל רגע במסע. שיא הגובה במסלול היה מעל 3800 מ' ובגבהים אלה כל שלב בטיפוס וכל צעד שעושים מורגש. נזקקנו ללא מעט הפסקות כדי להחזיר לעצמנו את הנשימה.
הגענו ב 18.2 בטיסה מרורנבקה היישר לסוכנות שאמורה היתה לארגן לנו את היציאה לדרך המוות (נסיון שלישי) ולצערנן הרב שמענו כי השביתה אמנם הסתיימה אך לא סיימו לפנות את הכביש.
הוצע לנו לחכות יום נוסף , אך אנחנו בחרנו להמשיך לקובקבנה, מאחר ואף אחד לא יכול היה לאמר בודאות כי אכן הכביש יתפנה והרגשנו כי נתנו לחויה מיוחדת זו כבר די הזדמנויות.
תחילתה של הדרך היתה קשה מאד, נסענו בדרכים לא דרכים. נדמה לי שעברנו כ 40 ק"מ במהלך ארוך משעה עם אוטובוס שמזמן הקפיצים חדלו לפעול וההרגשה בתוכו היתה כשל מערבל בטון. לאחר פרק נסיעה זה הרווחנו נוף מרהיב ביופיו.
הגענו ל- Lago de winaymarka , והיינו אמורים לחצות במיצרי טיקינה המחברים בין אגם זה לאגם טיטיקקה.
נתבקשנו לרדת מהאוטובוס, ולגשת לקנות בשני בוליביאן כרטיס ל -Lancha.
אנחנו לא הבנו מה רוצים ואני ברב תמימותי חשבתי שהחברה מספקת ארוחת צהרים תמורת סכום זה ומיקי אומר לי " לא בא לי לאכול עכשיו". ברגע האחרון הבנו שאנו נדרשים לעלות על סירה מאחר מהאוטובוס עובר בלעדינו. לא ניתן היה לעצור את התקפת הצחוק של מיקי לאור השתלשלות זו.
קובקבנה עיירה חמודה מאד. מאורגנת ברובה סביב תיירות. המון הוסטלים ומסעדות מכל הסוגים פזורות בכל פינה.
עלינו לתצפית מדהימה על העיר והאגם בסרו קלבאריו- הר הצליבה שהמסע אליו מדמה את דרך הייסורים של ישו- ויה דולורוסה. ולמעשה זו דרך ייסורים לכל מי שמנסה לטפס לשם. מגיעים ממש על ארבע כשאחד הגורמים המרכזיים הוא הגובה הרב של כ 3700 מ'.
הנוף הנשקף משם שווה כל "ייסור".
במרכז העיירה קתדרלה מאד מיוחדת ואחרת ממה שפגשנו. על פי הכתובים משלבת בין סגנון ספרדי לערבי.
אי השמש אליו הפלגנו למחרת הינו גורם המשיכה המרכזי במקום. באי שרידים מתקופת האינקה וכפרים שונים הפזורים לאורכו. יש דרכים רבות לטייל בו, אנחנו בחרנו לעבור מצפונו עד דרומו בהליכה (כ 9 קמ). האי יפהפה, מלא מפרצים ונוף משגע. נהנינו מכל רגע במסע. שיא הגובה במסלול היה מעל 3800 מ' ובגבהים אלה כל שלב בטיפוס וכל צעד שעושים מורגש. נזקקנו ללא מעט הפסקות כדי להחזיר לעצמנו את הנשימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה