המסע של יעל ומיקי לדרום אמריקה: ארקיפה 20--23. +. 25 לפברואר. 2016

המעבר לארץ חדשה טומן בחובו התרגשות סקרנות לחדש ולצד זה חששות מהחוסר נודע ומהנדרש ללמוד ביחס לכללי ההתנהגות וההתנהלות במדינה אליה מגיעים.
אז זהו עוברים לפרו.
יצאנו ב 20.2 עם אוטובוס ב 9:00 בבוקר מקופהקבאנה בוליביה לארקיפה בפרו. נאמר לנו כי הנסיעה כולה אורכת 9 שעות ושיש החלפה של אוטובוס בפונו.
מעבר הגבול היה מהיר וחלק והנסיעה לפונו עברה כמתוכנן.

לא היינו מוכנים לכך כי החלפת האוטובוסים תכלול הפסקה של קרוב לשעתיים וכי האוטובוס איתו ניסע יהיה מסוג מערבלי הבטון (כפי שמיקי מגדיר). הנסיעה היתה קשה וקטע זה ארך 8 שעות כשמידי פעם עולים אנשים על האוטובוס למכור את מרכולתם. אחדים עושים זאת בעדינות דהיינו עוברים בין המושבים בשקט ומוכרים מאכל זה או אחר ואצל אחרים זה כרוך בהרצאה של קידום מכירות לתרופה כזו או אחרת. הפליא לעשות בחור שעלה לאוטובוס עם מיקרופון ונתן נאום ארוך בספרדית על נפלאות סחורתו. הכל ניתן לקנות במהלך הנסיעה זה פשוט מדהים.
הגענו לארקיפה ב 20:30 מרוטי עצבים, ורק מראות מרכז העיר בלילה רוממו את רוחנו.
ארקיפה, העיר השניה בגודלה בפרו הכוללת כמליון תושבים מוכרת גם בשם העיר הלבנה. הינה אתר מורשת של אונסקו בשל המבנים הקולוניאלים מהתקופה הספרדית ששמורים מאז המאה ה 16. לכל בנין סיפור שהולך אחורה מאות שנים. בנימין רבים בנויים בארכיטקטורה ספרדית שהושפעה מהשלטון הערבי בספרד דהיינו סביב חצר פנימית. כך שההיכרות עם העיר כוללת כניסה לחברות הפנימיים של הבניינים השונים. את סודותיה גילינו ב free tour שערכנומביוצנו הראשון בעיר והפך להיות כמעט מנהג שלנו בכל עיר אליה אנו מגיעים.
העיר, כמו כל עיר ספרדית, בנויה סביב פלזה מרכזית. במקרה זה פלאזה דה ארמס, כשסביבה קתדרלה ובניני ממשל.
התאהבנו באזור זה של העיר די מהר. מזג האויר לא האיר את פנינו, כנראה זאת המשמעות של להגיע בעונה הגשומה, ולצערנו, לא ראינו את הרי הגעש המקיפים את העיר.