במהלך הטיול, בשיחות עם החברה הישראלים, הבנו שלבעלי דרכון ישראלי, אחרי צוק איתן וכחלק מהמחאה של נשיא הבוליביאני (תואם הוגו סנג'ז), מרימים קשיים לבעלי דרכון ישראלי.
הבנו שעלינו להערך לפי הדרישות שפורטו באתר מוצ'ילר. הגרמנים שביננו דאגו זה מכבר להחתים את הדרכון הישראלי ולגבי האסייתי החלנו להערך. הורדנו מסמך בולביאני, הדפסנו הדפסת צבע של הדרכון והוצאנו פלט של העו"ש. אט אט התקרבנו לבוליביה, וכשמלאנו את המסמך הבוליביאני ראינו שבסופו נדרשת חתימת קונסול ישראלי, מאחר שכבר היינו בסלטה לפני היציאה ולא היה חשק ואפשרות להגיע לקונסוליה ישראלית, כמו כן הייתה עמימות נוספת לגבי הסכום שנידרש לשלם עבור האסייתי, לא ידענו כמה, באיזה מטבע ובאיזה אמצעי תשלום,לפיכך החלטנו לזרום לתוך ההרפתקה.
הנסיעה מסלטה לעיירת הגבול La Quiaca ארכה כשבע שעות, יצאנו בחצות בדיוק ומצאנו עצמינו בשבע בבוקר עם 3000 פסו צ'יליאני ו 95 פסו ארגנטינאי, (כי יעל הייתה חייבת להשקיע חמש פסו בשירותים). עם המוצ'ילות על הגב והנתונים לעיל פסענו טרוטי עיניים לגבול.
תור ארוך הקדים את פנינו ביציאה מארגנטינה, בהזדמנות זאת נציין שכל מעברי הגבול עד כה היו מאורגנים, או עם אוטובוסים או ואן, שם הנהג דאג שהמעבר יהיה מהיר. במקרה זה נאלצנו להמתין בתור ארוך של שעתיים יחד עם מקומיים, הבוליביאנים והרבה כלבים משוטטים.
סוף סוף עברנו לחלון הבוליביאני, הדרכון הגרמני עבר חלק ולשמחתינו המסמכים שהצגנו התקבלו, ונדרשנו לשלם 630 כמאה דולר, הגשנו לו כרטיס אשראי שלא התקבל ולמרבה ההפתעה הוא שלח אותנו לתוך ויאסון, עיירת הגבול הבוליביאני, להוציא כסף.
לא היה פשוט למצוא כספומט, וזה שמצאתי אחרי רבע שעה חיפושים היה בתהליך של הכנסת כסף, בזמן שחיכיתי לפתיחת הכספומט, מה לעשות גם אני הייתי צריך לשירותים, נתבקשתי לשלם ומהעדר כסף בוליביאני השקעתי את הציליאנים רק שיעזבו אותי במנוחה.
סוף טוב הכל טוב, שילמנו והויזה המיוחדת בידנו. צעדנו שמחים ומאושרים לכיוון תחנת האוטובוס. בדרך החלטתי לבדוק את השירותים בהם מיקי השקיע את הוננו (שווה ערך ל כ 17 ש"ח), כשחזרתי ונתתי למיקי את העודף הבוליביאני, בתנועה המסורתית שלו הוא קפץ "איפה הויזה", ולזה מתלוות התנועות המוכרות של חיפוש בכל הכיסים האפשריים. והויזה איננה. עמדתי עם כל הציוד ומיקי רץ חזרה לבנק בו משך את הכסף. אני בדמיוני ראיתי אותנו מתעסקים עם ביטול כרטיס נוסף לאחר שהראשון שוכפל בברילוצ'ה ונאלצנו לבטלו, ונשארים עם כרטיס אחד בלבד ותפילה בלב שלא יקרה לזה האחרון דבר עד סוף הטיול.
פתאום מופיע מיקי עם חיוך מרוח על פניו ועווית רווחה בכל איבריו. הכרטיס נמצא בכספומט.
בכוחות אחרונים הגענו לאחר שעה וחצי עם ואן לטופיזה.
הופעה זו עזרה לי להפיג את החששות עד חזרתו של מיקי מהבנק ☺
הבנו שעלינו להערך לפי הדרישות שפורטו באתר מוצ'ילר. הגרמנים שביננו דאגו זה מכבר להחתים את הדרכון הישראלי ולגבי האסייתי החלנו להערך. הורדנו מסמך בולביאני, הדפסנו הדפסת צבע של הדרכון והוצאנו פלט של העו"ש. אט אט התקרבנו לבוליביה, וכשמלאנו את המסמך הבוליביאני ראינו שבסופו נדרשת חתימת קונסול ישראלי, מאחר שכבר היינו בסלטה לפני היציאה ולא היה חשק ואפשרות להגיע לקונסוליה ישראלית, כמו כן הייתה עמימות נוספת לגבי הסכום שנידרש לשלם עבור האסייתי, לא ידענו כמה, באיזה מטבע ובאיזה אמצעי תשלום,לפיכך החלטנו לזרום לתוך ההרפתקה.
הנסיעה מסלטה לעיירת הגבול La Quiaca ארכה כשבע שעות, יצאנו בחצות בדיוק ומצאנו עצמינו בשבע בבוקר עם 3000 פסו צ'יליאני ו 95 פסו ארגנטינאי, (כי יעל הייתה חייבת להשקיע חמש פסו בשירותים). עם המוצ'ילות על הגב והנתונים לעיל פסענו טרוטי עיניים לגבול.
תור ארוך הקדים את פנינו ביציאה מארגנטינה, בהזדמנות זאת נציין שכל מעברי הגבול עד כה היו מאורגנים, או עם אוטובוסים או ואן, שם הנהג דאג שהמעבר יהיה מהיר. במקרה זה נאלצנו להמתין בתור ארוך של שעתיים יחד עם מקומיים, הבוליביאנים והרבה כלבים משוטטים.
סוף סוף עברנו לחלון הבוליביאני, הדרכון הגרמני עבר חלק ולשמחתינו המסמכים שהצגנו התקבלו, ונדרשנו לשלם 630 כמאה דולר, הגשנו לו כרטיס אשראי שלא התקבל ולמרבה ההפתעה הוא שלח אותנו לתוך ויאסון, עיירת הגבול הבוליביאני, להוציא כסף.
לא היה פשוט למצוא כספומט, וזה שמצאתי אחרי רבע שעה חיפושים היה בתהליך של הכנסת כסף, בזמן שחיכיתי לפתיחת הכספומט, מה לעשות גם אני הייתי צריך לשירותים, נתבקשתי לשלם ומהעדר כסף בוליביאני השקעתי את הציליאנים רק שיעזבו אותי במנוחה.
סוף טוב הכל טוב, שילמנו והויזה המיוחדת בידנו. צעדנו שמחים ומאושרים לכיוון תחנת האוטובוס. בדרך החלטתי לבדוק את השירותים בהם מיקי השקיע את הוננו (שווה ערך ל כ 17 ש"ח), כשחזרתי ונתתי למיקי את העודף הבוליביאני, בתנועה המסורתית שלו הוא קפץ "איפה הויזה", ולזה מתלוות התנועות המוכרות של חיפוש בכל הכיסים האפשריים. והויזה איננה. עמדתי עם כל הציוד ומיקי רץ חזרה לבנק בו משך את הכסף. אני בדמיוני ראיתי אותנו מתעסקים עם ביטול כרטיס נוסף לאחר שהראשון שוכפל בברילוצ'ה ונאלצנו לבטלו, ונשארים עם כרטיס אחד בלבד ותפילה בלב שלא יקרה לזה האחרון דבר עד סוף הטיול.
פתאום מופיע מיקי עם חיוך מרוח על פניו ועווית רווחה בכל איבריו. הכרטיס נמצא בכספומט.
בכוחות אחרונים הגענו לאחר שעה וחצי עם ואן לטופיזה.
הופעה זו עזרה לי להפיג את החששות עד חזרתו של מיקי מהבנק ☺
איזה סיפור מצחיק :)
השבמחק