הגענו לקרנבל אחרי שיחה שקיימנו עם אלקסייה, מארגנת הטיולים לסאלאר של חברת ואיי הרמוסו. לאחר ששמענו את הפרטים, נראה לנו כי זה יכול להיות תחליף אוטנטי ומעניין לקרנבל שחשבנו שאולי נגיע אליו בברזיל. אלקסייה סייעה לנו במציאת מלון, מלון בוליביה, והנה אנחנו פה.
למותר לציין כי פנטזנו לא מעט על 3 ימי מלון, חדר מרווח, מטות נוחות, מים חמים בזרם אחיד ושוטף באינטרנט המחובר עד לשירותים. כל זאת לאחר שהתרגלנו להוסטלים ו/או היינו בשטח, בסאלאר - ולבסוף מצאנו את עצמנו במלון של תחנה מרכזית.
הקרנבל עובר ממש ליד המלון התיפופים והמוזיקה מהדהדים עד לחדרנו מ 8:00 בבוקר עד אחרי חצות.
קשה להאמין כי רב הקבוצות המופיעות הן מאורורו, וזה מעיד כי הקרנבל תופס מקום משמעותי בחיי העיירה.
הבמה בה אנו יושבים הינה במה שכונתית, מורכבת מתושבי השכונה שחלקו איתנו את ההווי והאווירה השכונתית ודאגו לעדכן אותנו בקשר לקבוצות השונות. התגובות והצעקות למול הצועדים/רוקדים מלמדת על רמת המעורבות שלהם כמו גם ההסברים שאנחנו מקבלים מהם לאורך היום.
במשך היום הראשון שהוא המשמעותי שבהם הופיעו משמונה בבוקר עד חצות שישה סקטורים שונים שבכל אחד מהם כשבע קבוצות וכל קבוצה הייתה מורכבת מהרבה תתי קבוצות כשאחרי כמה מהן צועדת תזמורת המורכבת משורת מצלתיים, שורת מתופפים, שורת תופי בס, שורת טרומבונים, שורת מחצצרים, שורת טובות וסקסופונים ושורת סוזאפונים.
התזמורת נתנה את הקצב והקבוצות בהתאם לסמונים של ראש הקבוצה פצחה הריקודים שונים.
סה"כ נראה שמתוך כשלוש מאות אלף תושבי בעיר - השתתפו עשרות אלפים רקדנים ונגנים.
מאחורי הקרנבל כפי שאנו הבנו ושמענו, מסתבר יש ספור דתי , כאשר ביומיים ששהינו באורורו, היום הראשון היה יום לכבוד הבתולה הקדושה, ולפיכך כל הקבוצות התנהלו במקסימום משמעת והקפדה, ואילו היום השני שהוא נקרא הקרנבל, שררו חופשיות וקלילות שאפשרה לקהל להכנס, לרקוד ולהצטלם עם המשתתפים, וגם אנחנו רקדנו איתם לאורך המסלול.
באינטרפטציה של המצעד מופעים השטן, השדים והמלאכים, שבסופו נלחמים ביניהם והטוב מנצח. מהשכנים שמענו כי הרוקדים נושאים בליבם בקשה מהבתולה. כדי שבקשה זו תתקיים עליהם לרקוד במשך 3 שנות קרנבל. מסתבר שיש כאלה בעיירה שהפכו זאת לדרך חיים ומשתתפים כל חייהם.
החוויות האחרונות אותן חווינו השתלבו בקרנבל זה. אחת הקבוצות שרקדה היתה קבוצת נהגי המשאיות שחלק מהתלבושת שלהם כללה משאית ששימשה כרעשן. כשהופיעה הקבוצה מול הבמה בה ישבנו, כל שכננו צעקו לעברם: " בלוקדרוס", היינו חוסמי כבישי הגישה לערים. מסתבר שלא רק אנחנו חווינו חוויה זו אלא אין בוליביאני שלא נתקע לפחות פעם בחייו בדרכים בשל מחאת נהגי המשאיות.
למותר לציין כי פנטזנו לא מעט על 3 ימי מלון, חדר מרווח, מטות נוחות, מים חמים בזרם אחיד ושוטף באינטרנט המחובר עד לשירותים. כל זאת לאחר שהתרגלנו להוסטלים ו/או היינו בשטח, בסאלאר - ולבסוף מצאנו את עצמנו במלון של תחנה מרכזית.
הקרנבל עובר ממש ליד המלון התיפופים והמוזיקה מהדהדים עד לחדרנו מ 8:00 בבוקר עד אחרי חצות.
קשה להאמין כי רב הקבוצות המופיעות הן מאורורו, וזה מעיד כי הקרנבל תופס מקום משמעותי בחיי העיירה.
הבמה בה אנו יושבים הינה במה שכונתית, מורכבת מתושבי השכונה שחלקו איתנו את ההווי והאווירה השכונתית ודאגו לעדכן אותנו בקשר לקבוצות השונות. התגובות והצעקות למול הצועדים/רוקדים מלמדת על רמת המעורבות שלהם כמו גם ההסברים שאנחנו מקבלים מהם לאורך היום.
במשך היום הראשון שהוא המשמעותי שבהם הופיעו משמונה בבוקר עד חצות שישה סקטורים שונים שבכל אחד מהם כשבע קבוצות וכל קבוצה הייתה מורכבת מהרבה תתי קבוצות כשאחרי כמה מהן צועדת תזמורת המורכבת משורת מצלתיים, שורת מתופפים, שורת תופי בס, שורת טרומבונים, שורת מחצצרים, שורת טובות וסקסופונים ושורת סוזאפונים.
התזמורת נתנה את הקצב והקבוצות בהתאם לסמונים של ראש הקבוצה פצחה הריקודים שונים.
סה"כ נראה שמתוך כשלוש מאות אלף תושבי בעיר - השתתפו עשרות אלפים רקדנים ונגנים.
מאחורי הקרנבל כפי שאנו הבנו ושמענו, מסתבר יש ספור דתי , כאשר ביומיים ששהינו באורורו, היום הראשון היה יום לכבוד הבתולה הקדושה, ולפיכך כל הקבוצות התנהלו במקסימום משמעת והקפדה, ואילו היום השני שהוא נקרא הקרנבל, שררו חופשיות וקלילות שאפשרה לקהל להכנס, לרקוד ולהצטלם עם המשתתפים, וגם אנחנו רקדנו איתם לאורך המסלול.
באינטרפטציה של המצעד מופעים השטן, השדים והמלאכים, שבסופו נלחמים ביניהם והטוב מנצח. מהשכנים שמענו כי הרוקדים נושאים בליבם בקשה מהבתולה. כדי שבקשה זו תתקיים עליהם לרקוד במשך 3 שנות קרנבל. מסתבר שיש כאלה בעיירה שהפכו זאת לדרך חיים ומשתתפים כל חייהם.
החוויות האחרונות אותן חווינו השתלבו בקרנבל זה. אחת הקבוצות שרקדה היתה קבוצת נהגי המשאיות שחלק מהתלבושת שלהם כללה משאית ששימשה כרעשן. כשהופיעה הקבוצה מול הבמה בה ישבנו, כל שכננו צעקו לעברם: " בלוקדרוס", היינו חוסמי כבישי הגישה לערים. מסתבר שלא רק אנחנו חווינו חוויה זו אלא אין בוליביאני שלא נתקע לפחות פעם בחייו בדרכים בשל מחאת נהגי המשאיות.
מקסים שמח ומיוחד.מתגעגעים
השבמחק